<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית חמישי שער שני</h1>
<h2>דף יג:</h2>
ולענין המוכר יינו לנכרי, שנינו בפרק השוכר המוכר יינו לנכרי, פסק עד שלא מדד דמיו מותרין, מדד עד שלא פסק, דמיו אסורין. ופרישנא בגמרא (שם, ב') טעמא משום דכל שלא פסק, לא סמכה דעתיה דשמא לא ישוו שניהם בפסק, ויתבטל המקח נמצא שאין המקח מקח עד שיפסקו, ופיר' רבי' שלמה ז"ל, דוקא בשמדד ישראל. נראה שהוא ז"ל מפרשה בשלא משך הגוי קודם מדידה בעודו בכליו של ישראל, והילכך אילו מדד הגוי לעצמו, נמצא שנעשה יין נסך קודם שקנה הגוי, דהא איכא כחו של גוי בכונה ואוסר אפילו בהנאה, אבל משך הגוי קודם שמדדו קנאו, וכדקיימא לן דמשיכה בגוי קונה, וכדאמר אמימר (שם) משיכה בגוי קונה. ודאמימר אתיא כר' יוחנן דאמר ישראל קונה בכסף, וכיון דישראל בכסף גוי במשיכה, וכדאמרינן בבכורות (י"ג, ב') דדרשינן הכי, לעמיתך במעות הא לגוי במשיכה, ואסיקנא נמי התם בע"ז בפרק השוכר גמרא המוכר יינו לנכרי (ע"ב, א') דמשיכה בגוי קונה, ואע"פ שאי איפשר למדידה בלא הגבהה, אפילו הכי אינו קונה באותה הגבהה לפי שאינה לדעת קנייה, אלא לידע כמה מדות יש בו, וכדאמרינן בפרק הזהב (ב"ב פ"ד, ב') מדד ולא משך לא קנה. הילכך דוקא כשמדד ישראל, אבל מדד גוי דמיו אסורין. וכשמדד ישראל דמיו מותרין, ואפילו מדד לתוך כליו של גוי ואפילו איכא עכבת יין בקרקעיתו של כלי, והוא דקאי כלי בחצרו של גוי, דמכי מטי לאוירא דמנא קנייה דאויר כליו קונה לו, ואי נמי קאי בחצרו של ישראל אי קאי בידיה דגוי נמי שרי, ואפילו לכתחלה משום דמכי מטי נמי באויר כלי המונח בידו, קנאו, ויין נסך לא הוי עד דמטי לקרקעיתו של כלי, וכדאמרינן התם (ע"א, א') אמר להו רב להנהו סבויתא, כי כייליתו חמרא לגוים אקדימו ושקולו זוזי מינייהו, והדר כיילו להו, ואי לא נקיטי בהדייהו, אוזפינהו ניהלייהו והדר שקלוה, כי היכי דתיהוי הלואה גבייהו, דאי לא עבדיתו הכי, כי קא הוי יין נסך, ברשותייכו הוי וכי שקליתו דמי יין נסך קא שקליתו. ואוקימנא בדכאיל ורמי למנא דגוי, ודמנח בחצרו של ישראל ומנח בארעא, וכמאן דאמ' כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח, אבל אי מנח בידיה דגוי שרי דמכי מטי לאוירא דמנא קנייה, ויין נסך לא הוי עד דמטי ארעיתא דמנא. ומיהו הני מילי לכתחלה, אבל בדיעבד אפילו קאי כלי בחצרו של ישראל, ואפי' איכא עכבת יין אפומא דמנא ואפילו מדד עד שלא פסק, דמיו מותרין לדידן דקיימא לן בסתם יינן, כרשב"ג דאמר (ע"ד, א') אפילו יין ביין ימכר כולו לגוים, חוץ מדמי יין נסך שבו, אלא שאסור לעשות כן לכתחלה דעד כאן לא שרי רשב"ג אלא בשנתערב לו יין ביין, אבל לערב לכתחלה ליכא מאן דשרי. ומיהו אם הקדים לו מעות מותר וכדאמר להו רב להנהו סבויתא כי כייליתו חמרא לגוים אקדימו ושקולו זוזי מינייהו, והדר כיילי להו. ואפילו תמצא לומר דמעות אינן קונות בגוי, אלא משיכה דוקא, וכדאמרינן התם בבכורות (י"ג, א') מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא, אפי' הכי כיון שפסק ונתן מעות על דעת להוציאם נתנן [ולקנותם] מעכשיו, על מנת שיתן לו יין לבסוף, נמצא בשעה שנתנן לו לאו דמי יין נסך, וכשנוטל הגוי יינו, אותה שעה אין ישראל נוטל מעות, ולפיכך מותר. ואם תאמר מכל מקום אסור לעשות כן שהרי רוצה הוא בקיומו, שהרי יכול הגוי לחזור בו עד שימדוד לו כל מה שפסק עמו, וכדקיימא לן (ב"ב פ"ו, ב') כור בשלשים סאה בסלע יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה, נראה לי דכיון שנתן לו על דעת להוציאם מעכשיו, שוב אינו יכול לחזור בו במה שמדד לו מיהא. ודאמרי רב ושמואל יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה, דוקא בשלא הקדים לו מעות הא הקדים לו מעות כל סאה וסאה שמשך מיהא, לכולי עלמא קנה. ותדע לך דהא איפליגו רב ור' יוחנן גבי ערבון (ב"מ מ"ח, ב') דרב אמר ערבון כנגדו הוא קונה [ור' יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה], וקיימא לן כר' יוחנן, ומכל מקום אפילו רב מודה דכנגדו מיהא קונה ואע"פ דלא איפליגו התם אלא לענין מי שפרע כדאיתא בדוכתא בפרק הזהב (שם), היינו דוקא במטלטלין משום דמעות אינן קונות קניה גמורה במטלטלין, אבל היכא דמשך כל כמה דמשך קנה קניה גמורה כנגד מעות שנתן מיהא לכולי עלמא. אבל הרמב"ן ז"ל פירש דאמימר לאו משיכה דוקא קאמר, אלא אף משיכה קאמר והוא הדין למעות, ולא קיימא לן כמאן דאמ' התם מה ישראל בחדא אף גוי בחדא, אלא ישראל לר' יוחנן במעות, וגוי אף במשיכה, והכי דרשי' לעמיתך אתה מחזיר אונאה, ואי אתה מחזיר אונאה לגוי, וכמאן דאמ' גזלו אסור וכדאיתמר התם בבכורות (י"ג, ב'), והילכך כל שהקדים לו מעות ופסק, סמכא דעתיה וקנה ולפיכך מותר וזה נכון יותר. ור"ח והראב"ד ז"ל פירשו משנתנו דהמוכר יינו לנכרי, בשמדד הגוי בעצמו, ובשמשך הגוי תחלה קודם שימדוד, וגם זה נכון דודאי משמשך הגוי ופסק, קנאו. ויין נסך לא הוי עד שימדוד ונמצא דכי קא שקיל, לאו דמי יין נסך קא שקיל. ורבינו האיי גאון ז"ל פסק בספר מקח וממכר בשער אחד עשר כרב, דאמר להו להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לגוי אקדימו ושקולו זוזי מינייהו, ואי לא דמי יין נסך קא שקליתו. והוא מן התימה, דהא אוקימנא להא דרב דלא כרשב"ג דאמר יין ביין ימכר כולו לגוים, חוץ מדמי יין נסך שבו, ואנן קיימא לן כוותיה בסתם יינן, וכדאיתא בגמרא (ע"ד, א') והילכך בדיעבד ודאי דמיו מותרין, אבל לכתחלה מסתברא דאסור וכמו שכתבתי למעלה, דאסור לערב לכתחלה סתם יינן ביינו על מנת למכור אותו חוץ מדמי יין נסך שבו.
